קבלת הערעור נגד החלטת בימ"ש מחוזי בעניין פסילת רישיון

השופטת מ' נאור:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 40243/07 (השופט ע' קמא) אשר קיבל את ערעור המשיבה לעניין חומרת העונש והטיל על המערער פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים.

           המבקש הורשע על פי הודייתו בעבירות של גרימת נזק לרכוש, סטייה מנתיב נסיעה ורשלנות בנהיגת רכב שגרמו לתאונת דרכים בה נגרמה חבלה של ממש, וכן בנהיגה בשיכרות. ביום 7.10.2005 נסע המבקש בכביש תרקומיה, ובהגיעו למחסום צבאי, סטה מנתיב נסיעתו, איבד שליטה על הרכב ופגע במשטח בטון שהוצב במחסום. בעת נסיעתו נהג המבקש תחת השפעת משקאות משכרים. המבקש נחבל ונגרמו לו חתכים בפניו ובראשו והרכב שבו נהג ניזוק.

           בית משפט השלום גזר על המבקש פסילה מלהחזיק בפועל ברישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים בניכוי שני חודשי פסילה מינהלית, פסילה על תנאי, קנס על סך של 1,000 ש"ח, וביצוע עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות.

           המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על עונש הפסילה בפועל, שהוא לטענתה פחות במידה ניכרת מתקופת פסילת החובה הקבועה בסעיף 39א לפקודת התעבורה - תקופה שלא תפחת משנתיים.

           בית המשפט המחוזי עמד על מעשיו החמורים של המבקש, וקבע כי עונש המינימום שנקבע בחוק ובעיקר עונשי הפסילה של רישיונות נהיגה, שהם יעילים והולמים כשלעצמם, בעבירות תעבורה, אינם צריכים לשמש עונשים מירביים או העונש שיש לגזור בכל מקרה. כן נאמר כי רק בנסיבות מיוחדות ייעתר בית המשפט להפחית מעונש המינימום הקבוע בחוק, אחרת ייגרם מצב של תיקון החוק בדרך הפסיקה, שלא לצורך. בית המשפט קיבל, כאמור, את ערעור המדינה וקבע כי תקופת הפסילה בפועל של רישיון הנהיגה תעמוד על שנתיים, בניכוי תקופת פסילה מינהלית של חודשיים. שאר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

           בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בהשיתו עליו עונש על פי סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] שעניינו בתקופת המינימום לפסילת רישיון נהיגה בגין עבירה של נהיגה בשיכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה, עבירה עליה לא הועמד המבקש לדין. המשיבה בחרה להעמיד את המבקש לדין בגין עבירה של נהיגה בשיכרות לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 להבדיל מסעיף 62(3) לפקודה ובכך גילתה דעתה כי היא מוותרת על עונש פסילת המינימום. המשיבה בתגובתה טענה כי "אף אם" סעיף 39א אינו חל בענייננו, עונש הפסילה שהוטל על המבקש ראוי היה בשל מעשיו ועברו התעבורתי. בטיעון על פה היתה הסכמה של המדינה כי אכן אין תחולה לסעיף 39א, כפי שטען המבקש.

           בדיון שהתקיים בפנינו טען המבקש כי שופט בית משפט השלום היה זה שהציע לצדדים את ההסדר שגובש בסופו של דבר בגזר הדין. נטען כי הסדר זה אומץ על ידי המבקש וקיבל גם "הסכמה שבשתיקה" מצד המשיבה. המשיבה הודיעה לנו, לאחר בדיקה, כי אין באפשרותה לשלול טענות אלו של המבקש.

           לאור הנסיבות המיוחדות של עניין זה, הצענו למדינה בהחלטתנו מיום 3.2.2008 לבחון את האפשרות כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה יוחזר על כנו.

           ביום 10.2.2008 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה לכך שפסק דינו של בית המשפט לתעבורה יוחזר על כנו. לעניין האפשרות לפיה שופט בית משפט השלום היה זה שהציע את ההסדר לעונש בין הצדדים מפנה המדינה ל-ע"פ 6989/99 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נ(1) 226 (2000), ו-רע"פ 8449/05 דהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.10.2006).

           החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. איננו קובעים כל ממצא לעניין ההליך שהתקיים בבית המשפט לתעבורה, אך נצא מההנחות הנוחות למערער. העונש שקבע בית המשפט המחוזי הוא אכן עונש ראוי גם כשאין מדובר בפסילת חובה. אך בנסיבות המיוחדות של עניין זה, בשים לב לכך שאין פסילת חובה, בשים לב להנחות הנוחות למערער בעניין ההליך בבית משפט השלום ובהסכמת המדינה - אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומחזירים את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה על כנו.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.